סמואל ג'ונסון התייחס לנישואין שניים כניצחון של התקווה על הניסיון", איינשטיין אמר ש"אי־ שפיות זה לעשות אותו דבר פעם אחר פעם ולצפות לתוצאות שונות" אבל נישא פעמיים, וסרן קירקגור כתב ש"הנישואים הם החשוב שבמסעות התגלית שאדם יכול לקחת על עצמו", אבל הוא עצמו ביטל את אירוסיו לאהובתו ונותר רווק מיוסר כל חייו.
אבל המציאות מלמדת שרבים מאיתנו מאמינים במסגרת המשפחתית, זקוקים לה ובוחרים לשוב ולהתחייב לה כמצוות בראשית.
הנתונים מלמדים שגברים עושים זאת מהר יותר וגם בשיעורים גבוהים יותר.
כך קורה שיותר ויותר מאיתנו חיים במסגרת משפחתית שאינה ה"מקובלת" (אמא ואבא הנשואים זו לזה ומגדלים את ילדיהם המשותפים (וכלב) תחת קורת גג אחת).
זוגיות של "פרק ב'" מייצרת מצב משפטי מורכב הרבה יותר:
היא מייצרת תא משפחתי חדש עם "הילדים שלי", "הילדים שלך" ולפעמים גם ילדים משותפים.
היא מחייבת התמודדות עם "אקסים" שמערכת היחסים איתם יכולה לתבוע הרבה משאבים.
היא מייצרת מציאות כלכלית מורכבת יותר בשל פערים כלכליים שכבר נוצרו במהלך החיים או בשל מחויבויות שאינן חלק מהקשר הזוגי.
היא מייצרת מצבים משפטיים מורכבים הרבה יותר.
נכון היא יכולה להיות אהבה טובה יותר ומתאימה יותר ובוגרת ובשלה יותר אבל קיימים בה ניגודי אינטרסים מובנים שחייבים לתת עליהם את הדעת.
קשר מחייב של פרק ב' מחייב הסכם יחסי ממון (למי שבוחרים להינשא) או הסכם חיים משותפים (למי שבוחרים לחיות כידועים בציבור) שמטפל במבנה המשפחתי החדש וקובע את כללי ההתנהלות.
הוא מחייב במקביל גם צוואה.
הסכם יחסי ממון/ הסכם חיים משותפים וצוואה הם מסמכים משפטיים שונים לחלוטין שכל אחד מהם נועד למטרה אחרת ולמצב אחר:
הסכם יחסי ממון / הסכם חיים משותפים מסדירים את ההתנהלות הכספית במהלך החיים המשותפים וחלוקת הרכוש במקרה של פרידה ואילו צוואה עוסקת בהסדרת חלוקת הרכוש של אדם (גם רכושו הנפרד מבן זוגו) לאחר מותו.
ללא עריכת מסמכים אלו חלה ברירת המחדל של החוק שמניסיוני אינה מתאימה לרוב הזוגות והיא קרקע פורייה למאבקים משפטיים.